איטליה לא הולכת ברגל

האגדה מספרת כי לפני מאות שנים התחרו זו עם זו שתי ערים טוסקניות יריבות – פירנצה וסיינה – על חבל קיאנטי המשתרע ביניהן. ההכרעה במאבק הטריטוריאלי נעשתה לפי שיטה משונה: כל עיר בחרה תרנגול. ביום העימות, עם זריחת החמה, המתינו בני סיינה ובני פירנצה לקריאת ההשכמה של התרנגול של כל אחת. רק עם הקריאה ניתן אישור לרוכב הסוסים לצאת לדרך ולדהור בכיוון קיאנטי – כל עיר ותרנגולה וכל עיר ורוכבה. הגבול בין שתי הערים ישורטט בנקודת המפגש של שני הרוכבים. סיינה בחרה בתרנגול לבן, והאכילה אותו בשפע לקראת הקריאה. פירנצה נמנעה מלהאכיל את תרנגולה השחור ואף הפריעה לשנתו כדי שמצבו המעורער יגרום לו להקדים את יריבו. השיטה פעלה וכך היה, הרוכב מפירנצה יצא לדרכו ראשון. מכאן שרוב-רובו של חבל קיאנטי נותר בבעלותה של פירנצה.

באותה התקופה ובאותו האזור, מלחין ששמו פרנצ׳סקו מנפרדיני (Francesco Manfredini, 1684-1762) הלחין סדרה של קונצ׳רטי גרוסי, שנים-עשר במספר. מראשו של האיש הזה, בן המאה ה-18, בקעו מאות מנגינות מפולפלות, שובבות ורוויות חן. באותה תקופה ממש, חנטריש גאון ששמו ג'קומו קזנובה (Giacomo Casanova, 1725-1798) כתב אלפי עמודים של הרפתקאות אוטוביוגרפיות. קזנובה נודע כאחד משני דברים: האינטלקטואל השרמנטי הגדול בכל הזמנים, או מהפכן רגיל שייסד את סוגת השוטטות בגרסתה האיטלקית, בעזרת אבי הספרות המודרנית: השקר.

במירוץ הלפידים הזה, האגדה הטוסקנית מצלצלת כמו המוזיקה של מנפרדיני, שנשמעת כמו הרפתקאותיו של קזנובה, שנקראות כמו יין מקיאנטי .סטנדל והנרי ג׳יימס יגידו לנו כי זוהי ה"איטלקיוּת", המתפרצת בצורת אושר צבעוני, חוסר אחריות היסטרי, וצהלה שפויה.

אני חושב כעת על המשוטט האיטלקי. האם הוא היפוכם של המשוטטים המחויטים שבילו את ימיהם בספרייה, ברחובות אפורים, בין הפסאז'ים המקוּרים של פריז או במסבאות האבסינט של וינה או ברלין? מטרתי היא להעמיד חלופה ספרותית לגיבור המודרני – המשוטט ההגמוני בגילום ולטר בנימין, פרנץ הסל ולואי אראגון – ולהפגיש אותו עם שכנו המשוחרר מארץ המגף.

עשרים ושבע שנים לפני פינוקיו, הסופר קארלו קולודי ((Carlo Collodi, 1826-1890 פרץ אל רשימות רבי המכר באיטליה בדמות המשוטט. הרומן הראשון שלו נקרא "בטוסקנה על רכבת קיטור" (1856) ובו הוא פוסק כי האדם לא נברא כדי ללכת ברגל. המתהלך ברחובות נראה לו ירוד, מדוכא. לעומת עמיתיו האירופאים, נאמר זאת מההתחלה, המשוטט האיטלקי אינו הולך על רגליו. קולודי עצמו פותח במסע ומתעד את נסיעתו בין פירנצה לליבורנו בטקסט ספוג תנועה, היישר ממושב הרכבת, על קו חדש שנפתח ב-1844, במסלול המשתרע על 57 מייל ומשכו שלוש שעות. למרות שהמסלול היה קצר למדי, קולודי הבין כי מהירותו של כלי התחבורה החדש משנה את תודעתו. אוסף תמונות הסטילס שנשקף מחלון הרכבת היה לרצף טעימות מהירות מעידן חדש, שבו "כל תהליך מבקש לצמצם את זמן התרחשותו". מכאן הסיק קולודי שקו הרכבת הראשון בעולם שחיבר בין ליברפול למנצ'סטר בשנת 1830, שינה כבר אז את יחסי הזמן והמקום לתמיד.

אבל קולודי הוא איטלקי, וככזה הוא משתמש בחידוש הטכנולוגי כדי לשוטט בדרכו. הכול זז, אבל אפשר להשקיף על פרידות, אהבות, בכי. ניצוצות, אישונים זזים וחיוכים. המסע של קולודי משתרע פנימה והחוצה. בתוך הקרון משוחחים להם מבחר טיפוסים של האנושות – משורר, ארכיטקט, סופר חובבן, איכר, סטודנט, כומר, עיתונאי, לכולם יש מה לומר ואוזניו של קולודי גדולות. אך גם עיניו גדולות. לפניו כפרים מפורסמים במרכולתם: שמני זית, כרמים, עובדי שיש, פצצות רימון, לבנים או כובעי קש. הוא נזכר במלחמות של פעם, צופה במגַדלי דגנים, יצרני גפרורים, תיאטראות, וחולף על פני הכפר שבו הומצא הסירופ הראשון נגד שיעול. למעשה, קולודי רוצה להמציא בעבורנו "רומן-סירופ", מעין תרכובת שכולה משחק, תפניות, חוסר סדר ורמאות. קולודי חושב שכדי לשוטט עליו לחתוך את רגליו של הרומן, של הטקסט, ורק כך יצליח לשוטט, לעוף, לדמיין.

אין אפשרות לשוטט ללא מעוף הדמיון, טוען הסופר הבוהמייני קארלו דוסי (Carlo Dossi, 1849-1910) בספרו "אהבות" משנת 1887. אך במטרה לדמיין, המשוטט האיטלקי זקוק קודם כול לחומר תסיסה שייצור זיווג בין השפה והמקום – אהבה, זיכרון, או תשוקה. "הבה נאהב בטרם תכונה אהבתנו בשם" אומר לנו דוסי, שכתב את אחד מספרי השוטטות היפים אי-פעם. הכול התחיל אצלו בגיל הנעורים, עם אהבה ללא נמען, הנדבקת לאנשים ולחפצים. כמה ציורי למצוא כי אהבתו הראשונה של קארלו דוסי הייתה קלף, מלכת הלבבות. לאחר מכן אהבתו משוטטת ומתמקדת בשעון מתקופת ילדותו, ומשם פונה לצורתם החיצונית של ספרים, לספרייה, לעץ שגדל בבית סבתו, למריה הבתולה, למוזיקה, לאהבות של אחרים, לבעלי חיים, לחברה שמתה, לעיר של פעם, לירח.

"אהבות" מחפש את החיבור בין המציאות הפיזית לזו התודעתית. הנפש, אצל דוסי, לא שוכנת בנו, אלא מתפזרת בין ענפי העולם החיצון. פסגת שוטטותו מתרחשת בחלומות. מרחב חסר קנה מידה שכוח הכבידה לא חל עליו. במהלך הלילה, קארלו דוסי חולף על פני צורות וצבעים, סצנות, חללים ללא גבולות. המשוטט הוא חולה נפש חלוצי הפורץ נתיבים שמאוחר יותר ישמשו את השפויים. המשוטט הוא חולם, והחולם – אומר דוסי – הוא משורר המחפש שירה.

ג'אקומו ליאופרדי (Giacomo Leopardi, 1798-1837) חיפש ומצא הרבה שירה בשלושים ושמונה שנות חייו הקצרים. הכול התפרץ כבר בגיל תשע-עשרה, כשנער חולמני המשוטט בראשו כותב במטרה למפות את לידתו של רגש האהבה. כמו אצל דוסי, האהבה של לאופרדי נולדת בטרם ימצא לה מושא. "יומן האהבה הראשונה" (1818) מתעד את הרגע שבו ניצן תשוקתו של ליאופרדי דבק בעלמה אקראית שבאה לבקר בבית משפחתו. זה קרה במהלך משחק בין השניים, שאחריו, כמו אצל דוסי, ליאופרדי חולם על קלפים גם הוא, ואל חלומו מתווספים המשחק והעלמה. השפה הייחודית כל כך של ליאופרדי, המוכרת מיצירותיו המאוחרות, עדיין אינה נוכחת. אך בטקסט הזה, לראשונה, הוא משרטט את הקשרים הרעיוניים שבין שירה, דקדוק וחשיבה, ואותם הוא יממש בספרי המופת שלו "זיבַּלדונה" ו"קאנטי". ובכן, האהבה של ליאופרדי מדליקה את שוטטותו בתוך עצמו. זו מתניעה את הכתיבה, והכתיבה, במצב אקסטטי של אהבה, מתעדת בעצם רגע של נס: לאופרדי נהפך לסופר. כעבור שנתיים הוא כותב את יצירתו "זיכרונות ילדות ונעורים". כמו ביומן האהבה הראשונה, גם כאן המשורר כותב על עצמו. אלא שהפעם, משהו בכתיבה משתחרר. הוא נע בין גוף ראשון לשלישי, משוטט בין מחשבות, רשמים ותיאורים רגעיים, משתמש בפיסוק אקראי, ובפסיקים המחברים בין יחידות משמעות שאינן קשורות זו לזו. הכתיבה עפה וליאופרדי חש צורך בלתי נשלט לטייל דרך השפה, ובאמצעות קריאה בספרי גיאוגרפיה.

הגיאוגרפיה, דווקא זו של ליאופרדי, היא הגיבורה בספר המסע של אלפרדו פַּנזיני (Alfredo Panzini, 1863-1939) "בנחלת קדושים ומשוררים", שאין דרך לתארו אלא כספר קורן. מסעו משנת 1898 לא מתרחש ברגל, אלא על אופניים, שבתקופה זו מתחילים להיות כלי תחבורה פופולרי. פנזיני, שבין היתר חיבר את המילון האיטלקי המודרני ב-1905, יצא מהעיר רימיני בליווי חברו המהנדס האפור. צמיג מתפוצץ והשניים נאלצים לרדת אל הקרקע, להתכופף, ואין דבר שהוא שונא יותר מלהיות הולך רגל. לאחר מכן הספר נע בקצב הפדאלים. שלושים סנטימטר גובה מאפשרים לפנזיני להסתכל על העולם מלמעלה, כמו מן האוויר. ארומת גשם, כוכבים דולקים, שמש גדולה, גשרים, וילות, כפרים על החוף, איכרים לבושים חגיגי, כרכרות עם אפרסקים. על האופניים, פנזיני מדמיין חיים ליד הים, עם אוכל טוב ואוויר צח. בעיתוני הצהריים קוראים על מאורעות איטליה, על תעשיינים ומכונות, אך פנזיני מושך בכתפיו ואומר: אז מה? לפניו הרים, מעיינות מים מינרליים, שיחות חולין תחת הבריזה, וברקע כיפה של האדריכל דונטו ברמנטה Donato Bramante, 1444–1514)). נזירה שואלת בדאגה: "אחרי הטלגרף, תאורת החשמל והאופניים, לאן עוד נגיע?" ואיש אחד עונה: "מוח האדם עוד יצטמצם כל כך עד שלא יישאר ממנו דבר." המסע ממשיך. על הגבעות, ערים קטנות מסתכלות זו על זו, אנשים אנונימיים עוברים, העננים דוהרים, פרחים וגבעולים מכים בגלגלי האופניים. הנה שם עוברת תהלוכה מאחורי קדוש מקומי, ובה מתהלכים זוגות ועובדים. פנזיני השמח והצוהל מפזר סוכריות מנטה לכל עבר: הנה האנושות. הספר משוטט באומבריה ובאמיליה-רומניה, במרחבים שבהם התהלכו דנטה, נפוליאון ופרנציסקוס מאסיזי. בכפר רקאנטי, האור נוצץ באופן מיוחד ומבליט את הבתים. נשמעים קולות, שיחות בלשון מוזרה, אלגנטית, צלולה, ארכאית. רקנאטי, כותב פנזיני בעודו פונה לשמים, "הוא האומה שלך, ליאופרדי, זה השפה שלך". והכפר, מגלה פנזיני, הוא הטקסט הסודי שממנו למד סופרו האהוב.

הסופר האהוב על פדריקו פליני היה אניו פלייאנו Ennio Flaiano, 1910–1972)). נוסף לכך שפלייאנו כתב את תסריטי "לה סטראדה", "לה דולצ'ה ויטה", "שמונה וחצי" ו"ג'ולייטה של הרוחות", הוא היה נובליסט דגול. לפיו, "באיטליה, הקו הקצר ביותר בין שתי נקודות הוא ערבסקה", וכזה הוא המצב הקיומי המלווה את ספרו המשוטט "שני לילות" מ-1959. אניו פלייאנו, כמובן, אינו הולך ברגל, אלא נוסע באוטו. נקודת המוצא של הספר היא רומא, והמשוטט הוא אדריאנו, סופר חסר נחת, משועמם, שכל דבר נראה לו מיותר וחסר משקל. במסעותיו בכבישים הוא מחפש מוצא ממונוטוניות החיים ומהשקט הריק של הנפש העכשווית. כדי לשנות את מצב רוחו, אדריאנו מבצע מיני פעולות: מוריד שפם, נוהג בטבע לכנסייה שבה חברו פליני מצלם את "לילות כביריה", מתחבר לקבוצת תיאטרון נודדת ומגיע לעיירה על שפת הים שבה הוא יקלוט את אינסופיותו של הזמן, ואת דרמת המשוטט: האדם יודע למצוא את מה שהוא מחפש, די בכך שינוע. אך כל מציאה כזו חומקת ממנו במצמוץ אחד. גם עיירת החוף החלומית מתמלאת כיעור ורשלנות אנושית שהיא תמצית האדם בימינו.

הרשלנות האנושית ורוע הקפיטליזם מציתים את המסע של לוצ'יאנו ביאנקיארדי (Luciano Bianciardi, 1922-1971) בספרו האיקוני "החיים חמוצים" (1967). אנו ניצבים בפני מקרה נדיר בתולדות המשוטט האיטלקי, שכן מטרת מסעו של הגיבור – הנוסע מהכפר למילאנו – היא להטיל פצצה בתאגיד שאחראי למותם של ארבעים ושלושה עובדים. כל חייו ועד מותו ב-1971 היה ביאנקיארדי מרדן, מהפכן, עיתונאי, עורך ומתרגם, אקטיביסט אנרכיסטי ושתיין מקצועי. גיבור איטלקי! בדרך להטלת הפצצה, מסלולו של הגיבור בעיר אורך זמן רב, וכולל התבוננות בדור צעירים היסטרי וקל-דעת, שכונות פועלים עניות, נסיעות בחשמלית עם אנשים מדוכאים בבוקר, הפגנות, רצון להרביץ, לכרות עצים ולשנות את העולם. גם הגיבור של ביאנקיארדי לא שוטט ברגל. בפעם היחידה שביאנקיארדי התיר לו ללכת ברחוב, עצרו אותו שוטרים, והוא נאלץ לבלות את הלילה בכלא, באשמת "אי ידיעת הליכה". ב"החיים חמוצים" השוטטות עצבנית, דחופה והחלטית: "בעת מהפכה אנשים מתאהבים מיידית, מהר, הכול יחד" חושב הגיבור. עורקי העיר, הסקס, המעשים, אינם אמצעים להשגת מטרות אלא הדבר עצמו.

"הדבר עצמו" לא קיים אצל ג'ורג'יו מַנגָנֵלי (Giorgio Manganelli, 1922-1990), אחד המשוטטים המכוננים של איטליה, וממציאן עילאי בעיני איטלו קאלווינו. מנגנלי יושב במטוס, "הבית המעופף", ולוגם ויסקי כשהוא מתחיל לטייל בהודו עוד בטרם הגיע אליה. לפיו, "נסיעה" היא ביטוי של גופו של העצמי, ברגעים שגבולותיו של הגוף הפיזי נעשים צרים ומגבילים. הכתיבה היא הניסיון למצוא דרך מילוט כלשהי מן הפנים אל החוץ. כך קורה בספר בעל הכותרת המוזרה משהו "אקספרימנט עם הודו" (1975). ההיכרות עם הודו נפתחת בלעג ל"סידהארתא" האוריינטליסטי של הרמן הסה: "עולם אקזוטי ללא צואה", נהרות אלגוריים, נזירים ותלמידים, חוויות מבושמות בארומת עץ האלמוג. מנגנלי מקיים יחסים מורכבים עם ערי הודו: הוא כועס עליהן באגרסיביות, רב אתן, מחמיא ונוגע. הוא יוצר שפה חד-פעמית, כי לדעתו מקום, כל מקום, הוא לפני הכול הבניה רטורית. את העיר גואה, למשל, הוא מתאר כיצירת מופת של המנייריזם המנטלי של ההיסטוריה. הודו, לפיו, היא "ריחות ארציים שמריחים אותי", מקום שתושביו משחקים ברגשות האשם של המבקר המערבי, אשר "אינו רגיל למות". בהודו של מנגנלי הבתים לא נבנו אלא נשתלו. הגוף הוא אורגניזם עשוי סמלים המבקשים נוסח. לכן כל משפט של מנגנלי הוא אוצר וכל סצנה חושפת תמציות – ישנו למשל איש מקצוע הודי, המבקש מהסופר לתרגם לו מכתב לאיטלקית, ונכתב בו כי האדון מחפש עבודה "בכל מקום בעולם".

העולם כולו וגם החלל החיצון מהווים את מרחב השוטטות של טומאזו לנדולפי (Tommaso Landolfi, 1908-1979) ב"קנקרורג'ינה" (1950), יצירה שהרולד בלום ואיטלו קאלווינו היו מאוהבים בה עד עמקי נשמתם. לפנינו סופר שחי לבדו בכפר וחש מדוכא בגלל הפסדי הימורים בעבר והפסדים קיומיים בכלל. לילה אחד מישהו דופק על דלת ביתו: אדם לא מוכר נכנס ומכריז על עצמו כמשוגע. בעיני אחרים. לפיו, ישות הזמן אינה קיימת. זמן הוא "מתודה", ומאחר שזמן ומרחב הם אחד, משתמע כי גם המרחב אינו אלא אותה מתודה. המשוגע מזמין את הסופר להתלוות אליו, לירח. לצורך כך הוא כבר בנה יצור-חללית שמטרתו האולטימטיבית היא להראות לבני האדם דרכים חדשות לגוף ולנפש. בסופה של מערה בתוך הר מחכה החללית "קנקרורג'ינה", "בעלת אלף עיניים ומצב רוח משונה". "קנקרורג'ינה" מתרחקת מכדור הארץ במהירות של אלפי קילומטרים לשעה, וכעבור כמה ימים המשוגע מת והסופר נותר לבדו בלימבו מחוץ לזמן ולמרחב, בין כדור הארץ לירח.

ללא יכולת לחזור, הסופר זוכה בתנאים אידיאליים לשוטטות מטפיזית. בחלל החיצון הוא שם לב שבעצם הוא אוהב את החיים יותר מכול: יותר מכבוד, תהילה, כוח, יצירה, זהב, חירות, אור, יין והימורים. רצונו הנואש למות אינו אלא רצון לאהוב. החודשים חולפים והחללית משתוללת. במאמץ אחרון, הסופר מנסה להוביל אותה הביתה, אך למכונה רצון משלה. "קנקרורג'ינה" מפסיקה לטוס לירח ומתמקמת, אולי עד קץ הימים, במקביל לכדור הארץ, במהירות זהה לקצב הסיבוב של הכוכב. לכן גורלו של הסופר הוא לצוף לעד מעל אירופה. הוא מצליח להתבונן בפקידים בדרך לעבודה בין קווי הרוחב 41 ו-42: אלה יחזרו הביתה עייפים, ייכנסו למיטה, יתנו אהבים פעם בשבוע וחוזר חלילה. החודשים חוזרים על עצמם לנצח גם אצל הסופר הבודד ביקום. הזמן אינו נושא זמן. הוא נטול ממשות. מה שלא מונע ממנו להיות, להמשיך לחיות.

המשוטט האיטלקי לא הולך ברגל. הוא מטייל בראש, בתמונות, על סוס, אופניים, חשמלית, רכבת, מכונית, מטוס, חללית. פועם בו הליבידו. יש לו חשק. לכן הוא לא מחפש ממצאים. הוא לא מתעד רשימות. הוא מסמן מטרה ונע לעברה: פיסת חיים, מקום שממנו בוקעת שירה, אתר לפוצץ, עולם לצוף מעליו. המשוטט האיטלקי משתכן בחלקת אדמה או נוף שאליהם הוא יכול להצמיד את אי-השלמות הגרנדיוזית של הקיום.